החלטה בתיק ע"א 3263/04

• 1.         המשיבה 1 (להלן - התובעת) הגישה תביעה לבית המשפט השלום בתל-אביב בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים, בעקבות פגיעתה משני פגושים של כלי רכב, האחד, רכב אשר היה מבוטח על-ידי המשיבות 2-3 (להלן - המשיבות), והשני, רכב שהדרדר לעברה, ואשר היה מבוטח על-ידי המבקשת (להלן - התאונה).

כך גם הוגשה התביעה כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

בית משפט קמא פיצל את הדיון בתובענה, ובשלב הראשון נבחנה שאלת אחריותן של המשיבות והמבקשת לתאונה. ביום 30.6.04 קבע בית משפט קמא ב"פסק דין חלקי" כי המבקשת הינה האחראית הבלעדית לנזקי התובעת בתאונה, ודחה את התביעה כנגד המשיבות מחמת העדר חבות, תוך חיוב המבקשת בהוצאותיהן של המשיבות (להלן - פסק הדין החלקי).

2.         ביום 10.10.04 הגישה המבקשת את הערעור נשוא הבקשה דנן, במסגרתו טענה כי היה מקום להטיל את האחריות על המשיבות, ולחלופין, לקבוע כי מדובר בתאונה מעורבת, ולהחיל את האחריות על שני הצדדים.

3.         לישיבת קדם הערעור שנקבעה ליום 8.11.05 לא התייצב ב"כ המבקשת, וב"כ המשיבות הודיע לבית המשפט כי בגין תקלה ברכבו של ב"כ המבקשת, הוא לא התייצב.

עם זאת הוסיף ב"כ המשיבות, כי הערעור הוגש בטעות וכי היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור, הואיל ומדובר בהחלטה אחרת. כך הוסיף כי התיק העיקרי הסתיים. 

בנוסף ציין כי הבטיח לצד שכנגד שלא יבקש לדחות את הערעור מחמת אי ההופעה, אולם בו במקום, דחתה כב' השופטת גרסטל (כתוארה אז) את הערעור, בציינה כי הערעור הוגש בטעות, הואיל ומדובר בהחלטה אחרת שקבעה אחריות בלבד, ועל כן היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור (להלן - פסק הדין מיום 8.11.05).

4.         ביום 22.12.05 הגישה המבקשת את הבקשה דנן שכותרתה "בקשה דחופה ביותר לביטול החלטה" "בקשה להארכת מועד". בבקשתה טענה המבקשת כי החלטת בית משפט קמא, ככל שהיא מתייחסת למשיבות, הינה "פסק דין", הואיל והביאה לסיומה של המחלוקת בעניינן של המשיבות. לאור זאת, טענה המבקשת, כי היה מקום להגיש ערעור ולא בקשת רשות לערער, כפי שאכן עשתה, אולם למען הזהירות הוסיפה, כי גם אם יתברר כי נפלה שגגה בהגשת הערעור כערעור בזכות, ולא כרשות ערעור, הרי שבנסיבות העניין יש מקום להאריך את המועד בו תוכל להגיש את בקשת רשות הערעור.

המבקשת הפנתה בבקשתה גם להסדר פשרה שהושג בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין החלקי, לפיו הסכימו הצדדים כי " מבלי להודות בחבות ו/או באחריות כלשהי, ולצורכי פשרה בלבד, ישלמו הנתבעות באמצעות הנתבעת 1 בלבד (המבקשת) , לתובעת באמצעות ב"כ...וזאת לסילוק מלא, סופי ומוחלט של תביעותיה...הנתבעות 3-4 (המשיבות) מצהירות ומתחייבות כי במידה ויקבע בערעור בפס"ד חלוט אשר הוגש לבית המשפט המחוזי תל אביב על פסק הדין החלקי מיום 30.6.04 בתיק זה, לעניין שאלת חבות, כי מדובר בתאונה מעורבת לפי סעיף 3 ב' לחוק הפיצויים...אזי הן ישפו את הנתבעת 1 בגין מחצית הסכום..." (להלן - הסדר הפשרה).

לטענת המבקשת, הסדר הפשרה הושג על מנת שלא לעכב את הדיון ולגרור את התובעת להליכים שבין המבטחות. לטענתה, מהאמור בהסדר הפשרה עולה, כי המשיבות ידעו מלכתחילה כי המבקשת אינה משלימה עם תוצאת פסק הדין החלקי והיא מתכוונת לערער עליו.

5.         תגובת המשיבות לבקשה הוגשה ביום 11.1.06, במסגרתה נטען, בין היתר, כי " מדובר במקרה קלאסי של הכרעה שהיא "החלטה אחרת" לגבי המערערת שעה שעסקינן בהחלטה שהכריעה בשאלת החבות בלבד והתיק המשיך להתנהל בשאלת הנזק. שוב ושוב נקבע, כי בכל הנוגע להכרעה בשאלת החבות בתביעת נזיקין, כי מדובר ב"החלטה אחרת" ועל כן אין צל צילו של ספק, כי ההליך הנכון היה הגשת בקשת רשות ערעור". כך גם טענו המשיבות כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה ביום 19.4.04, בעוד שהערעור הוגש ביום 10.10.04, על כן הוסיפו וטענו, כי גם אם מדובר בטעות בסיווג המסמך, מועד הגשת בקשת רשות הערעור חלף. לאור כל אמור טענו המשיבות כי אין לבטל את פסק הדין מיום 8.11.05 ועתרו לחייב את המבקשת בהוצאות הבקשה.

6.         מני אז ועד היום לא ניתנה החלטה בבקשה, ורק עתה הובאה הבקשה בפניי.

לא למותר להוסיף כי המבקשת לא פנתה לבית המשפט לבירור דינה של הבקשה, ואף לא הגישה תשובה לתגובת המשיבות.

עוד יוער כי המבקשת לא התייחסה בבקשתה כלל לנושא אי התייצבות בא כוחה לדיון, אולם לאור עמדת המשיבות, ככל שהיה מדובר בכך בלבד, הייתה מסכימה לביטולו של פסק הדין.

כאמור, פסק הדין מיום 8.11.05 ניתן במעמד צד אחד, ועל כן זכאית הייתה המבקשת לבקש לבחון קביעותיו, לאחר השמעת טיעוניה.

7.         לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

8.         פסק הדין החלקי פטר את המשיבות מאחריותן לתאונה והטיל על המבקשת את מלוא האחריות. משמעות הדבר, כי קביעת בית משפט קמא בהתייחס למשיבות מהווה "פסק דין", שכן קביעה זו הביאה לסיומו של ההליך בעניינן. עם זאת, קביעת בית משפט קמא ביחס למבקשת, מהווה "החלטה אחרת" ביחס למבקשת עצמה, שכן עניינה טרם הסתיים במועד זה. הנה כי כן, לא בכדי הוכתרה קביעת בית משפט קמא כ"פסק דין חלקי", שכן " ...החלטת בית המשפט בתביעת נזיקין לפטור פלוני מאחריות היא פסק דין, בעוד שהחלטתו כי אלמוני נושא באחריות היא החלטה אחרת (כל עוד לא נקבע שיעור הנזק) שכן בקביעת אחריותו של פלוני בית המשפט טרם סיים את מלאכתו" (ראו: ד"ר ח' בן-נון, " הערעור האזרחי", תשס"ד-2004, בעמ' 153).

ראו גם א' גורן, " סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' שמינית, בעמ' 331-332, וכן ד"ר י' זוסמן, " סדרי הדין האזרחי", מהד' שביעית, בעמ' 758:

" החלטה יכול שתהא פסק דין אף אם היא מסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין בלבד ולא לגבי כולם... החלטה שניתנה בתביעת נזיקין נגד שניים ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד, בקבעו שהוא לא הזיק ואינו אחראי למעשה נזיקין...מסיימת לגבי נתבע זה את הדיון והיא ניתנת לערעור כפסק דין חלקי" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.).